בשנות ה –60, קיבלו מספר ארגוני גג בתחום ההובלה החלטה אסטרטגית להתאחד על מנת ליצור יתרון לגודל. וכך נוסדה מועצת המשאיות ע"י : סעשא, החטיבה הארצית, ארגון בעלי משאיות, תחבורה קיבוצית ומרכז קואופרציה. בנוסף, שיתפה המועצה נציג אחד ממפעלי תובלה, אך אלה לא היו חברים במועצה.
היתרון לאיחוד מתבטא בעיקר בנושאים הבאים:
- עצמה מול מוסדות ממלכתיים – בענייני מיסוי, חקיקה וכו'.
- עצמה עסקית מול ספקים ונותני שירותים.
- חסכון בעלויות המטה.
מטרת התהליך הייתה להסדיר את פעילות הענף, ליצור יתרון לגופים המאורגנים ולהבטיח את חוסנם הכלכלי.
בשנות ה – 60 שונה שם המועצה לשמה הנוכחי: "מועצת המובילים והמסיעים". על פי תקנון המועצה, כל ארגון גג שולח שני נציגים להרכבת מועצת המובילים.
בסוף שנות ה – 70, מועצת המשאיות הקימה זרוע לטיפול בנהגים שנקראה: "התאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל", אולם ההתאחדות לא הייתה פעילה. בשנת 2008 חזרה ההתאחדות לפעול ובאותה שנה חתמה על הסכם קיבוצי כללי בענף ההובלה מול הסתדרות העובדים ומאז היא מוכרת ע"י המדינה כארגון יציג שפועל בתוקף חוק הסכמים קיבוציים צווי הרחבה התשל"ז.
מתוקף מעמדה זה, ההתאחדות מייצגת את המעסיקים בכל הקשור להסכמי עבודה אל מול ההסתדרות והממשלה, תוך הגנה על האינטרסים של המעסיקים. כמו כן, ההתאחדות מחזיקה בידה היתר מיוחד חתום ע"י שרת העבודה דאז אורה נמיר לתשלום פרמיה כתחליף לשעות נוספות לנהגים.
עם החלת צו ההרחבה ע"י שר התמ"ת, תנאי ההסכם הקיבוצי חלים על כל מי שעיסוקו הובלה ומפעיל רכב מסחרי מ 4 טון ומעלה.
תיקון להסכם הקיבוצי – ביטוח אובדן כושר עבודה עיסוקי (6.8.15)